גלרית תמונות
   
 
בס"ד
טעם המילה לפי הרמב"ם
טעמי המילה ע"פ הרמב"ם ספר מורה נבוכים
חלק ג פרק מט
 
וכן ה'מילה' אצלי, אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר, איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים, עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? - עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה 'מצוה' זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המידות. והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך. והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמיים שתחבר ההנאה, הוא דבר שאין ספר בו - כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו ה'חכמים ז"ל', "הנבעלת מן הערל קשה לפרוש". זהו החזק בטעמי 'המילה' אצלי. ומי היה מתחיל בזה המעשה? אברהם, אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו 'החכמים ז"ל' באמרו, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את":
ויש ב'מילה' עוד ענין אחד צריך מאד, והוא, שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם - רצוני לומר, מאמיני 'יחוד השם' - אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי - כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע את תועלת או כדי להתנכל אל אנשי זה הדת; אך זה הפועל, לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמיתית - כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע, אבל ענין שיהיה קשה מאד מאד. וידוע גם כן רוב האהבה והעזר הנמצא באנשים שהם כולם בסימן אחד ושהוא על צורת ברית. וכן זאת ה'מילה' היא הברית אשר כרת 'אברהם אבינו' על אמונת 'יחוד השם'. וכן כל מי שימול יכנס ב'ברית אברהם' להאמין היחוד, "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך". וזה גם כן ענין חזק כראשון בטעם ה'מילה', ואפשר שהוא יותר חזק מן הראשון:
ושלמות זאת התורה וקיומה לא תשלם כי אם ב'מילה' בהיותה בימי הקטנות - ויש בזה שלש חכמות. הראשונה - שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשנית - שלא יכאב ככאב הגדול, לרכות עורו וחולשת דמיונו - כי הגדול יפחד וירעד מן הענין שידמה היותו קודם היותו. והשלישית - שהקטן יבוזו לו יולדיו בעת לדתו, שלא התחזקה עדין הצורה הדמיונית המביאה לאהוב אותו יולדיו; כי הצורה הדמיונית ההיא נוספת תמיד בראיה, והיא גדלה עם גדולתו, ואחר כן תתחיל להתחסר ולהמחות גם כן - רצוני לומר, הצורה הדמיונית. כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לדתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש - ואילו הונח שנתים ושלוש היה זה מביא לבטל המילה, לחמלת האב ואהבתו אותו. אבל סמוך ללדתו - הצורה ההיא הדמיונית חלושה מאד, וכל שכן אצל האב, אשר הוא מצוה בזאת ה'מצוה'. - והיות ה'מילה' בשמיני הוא מפני שכל בעל חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם. הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, "שבעת ימים יהיה עם אמו וגו'" - כאילו קודם זה הוא נפל. וכן האדם, אחר שהשלים שבעה, ימול - והיה הענין קצוב, 'ולא נתת דבריך לשיעורין':
וממה שכלל אותו גם כן זה הכלל - האזהרה מהפסיד כלי המשגל מכל זכר מבעלי החיים - נמשך אחר עיקר "חוקים ומשפטים צדיקים" - רצוני לומר, שישוה אדם הדברים כולם, לא ירבה במשגל (כאשר אמרנו) ולא יבטל גם כן לגמרי - אבל ציוה ואמר, "פרו ורבו" - כן הכלי הזה יחלש ב'מילה' ולא יעקר בחיתוך, אבל יונח הענין הטבעי על טבעו וישמר מן התוספת. והזהיר מלישא 'פצוע דכא וכרות שפכה' 'ישראלית', מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה, והנישואים ההם יהיו 'מכשול' לה ולתובעיה - וזה מבואר מאד:
 
אהרן יצחק שטרן, מוהל מוסמך מ.ר. 763
טל. 03-6163119, 050-4123185
לייבסיטי - בניית אתרים